פסק-דין בתיק עמל"ע 41239-03-11

1.         בפניי ערעור וערעור שכנגד שניתנו שניהם בעקבות פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי (בד"א 71/10 ו-68/10), ביום 28.2.11, בהרכב חברי בית הדין, עמית דולב, עו"ד, יעקב אמסטר, עו"ד וניר הורביץ, עו"ד).

2.         באותו פסק דין, נדחה ערעור שני הצדדים הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב בתיק בד"מ 156/08 (בהרכב חברי בית הדין יעקב מ' ברוייר עו"ד, אורלי מור-אל, עו"ד, אבי גורמן, עו"ד), כאשר הכרעת הדין ניתנה ביום 17.2.10 וגזר הדין ניתן ביום 16.6.10.

3.         בתיק זה התקיימו דיונים לפני הישיבה האחרונה בניסיון להמתין עד לתום הדיונים בבית המשפט העליון בתיק פלילי מסוים, אולם בית המשפט העליון החליט שלא לאפשר בר"ע באותו תיק, ולכן הסכימו הצדדים כי הדיון יתנהל היום לגוף העניין.

4.         המשיב הועמד לדין על שתי עבירות, מאחת זוכה ובשניה הורשע במעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, על פי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק) וכן בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, על פי סעיף 61(3) לחוק.

5.         העבירה אותה ביצע המשיב, על פי קביעת שתי הערכאות, הינה זו: בדיון שהתקיים בבית המשפט השלום בתל אביב יפו, בת"פ 6598/05, ביום 25.12.06, אמר המשיב לעדה (היום גרושתו): " אם עוד פעם אני אתפוס אותך בחדר לבד את לא תצאי מזה חיה".

            מיד לאחר מכן ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת שיריזלי שבה נאמר:

            "בית משפט המום ונדהם נוכח הכרזתו של הנאשם. לא רק שהנאשם מפריע באופן בלתי פוסק כל השעה וחצי האחרונות למהלך התקין של העדות, הוא מפטיר הערות כלפי העדה. עתה השמיע אמירה שיכולה להשתמע כאיום".

6.         ואכן, בתחילה הועמד המשיב לדין משמעתי בפני בית הדין המשמעתי המחוזי על עבירת איום, אך בית הדין המשמעתי קבע כי אין תחולה לעבירת האיום שכן מדובר בעד ולא בצד שכנגד, ולכן הרשיעו בעבירות שציינתי לעיל.

7.         המשיב העלה מספר טענות כנגד הרשעתו, כאשר הן פורטו פרט היטב בעיקרי הטיעון מטעמו.

8.         אם הבנתי נכון את הלך מחשבתו של המשיב, הוא אינו מכחיש שאמר את הדברים מבחינה מילולית, אך טען כי עשה כן בשל הנסיבות הבאות:

א.         הוא נאלץ להימצא באולם בית המשפט על אף בקשתו להשתחרר בהסכמת עורך דינו להשתחרר אך בית המשפט (השופטת שיריזלי) החליטה שנוכחותו היא חובה.

ב.         הוא היה מתוח, כועס, בגלל שהעדה (גרושתו) העידה דברי שקר על כך שהוא סובב את ידה לאחור בעוד שגרסה זו לא העלתה במשך הדיונים שקדמו לכך ואף לא התלוננה על כך במשטרה, וזאת כאשר המשטרה נמצאת כ-500 מ' מבית מגוריה והיא הייתה במשטרה פעמים רבות.

ג.          הוא אף טען לחוסר שליטה ורציה.

ד.         לדבריו מילים אלה אינם איום.

9.         לאחר ששקלתי את טענות אלה, הגעתי למסקנה כי שתי הערכאות צדקו בדינם.

10.        ברגע שעורך דין אומר באולם בית המשפט את הדברים שנאמרו לעיל, דבר זה מהווה פגיעה במערכת השיפוט ובתפקידו כעורך דין, ועל כן, גם אם הוא "הוכרח" להישאר באולם כעד, וגם אם דברי גרושתו הם שקר, לגרסתו, וגם אם היה במתח, עדיין הוא אחראי כעורך דין להתבטאויותיו הפומביות בבית המשפט.

11.        לכן, הקביעות כי דברים אלה שאמר המשיב פוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין והינם התנהגות שאינה הולמת עורך דין, הן קביעות מוצדקות.

12.        אליבא דאמת, קשה להאמין שערכאה שיפוטית כלשהי יכולה הייתה לפסוק אחרת כאשר עורך דין אומר דברים כאלה לעדה בבית המשפט, ותגובת כבוד השופטת שיריזלי משקפת תגובה ספונטאנית המתאימה לכל יודעי דת ודין, אשר באולמו מעיז עורך דין לומר את הדברים הללו.

13.        אשר לעונש - בית הדין המשמעתי המחוזי קבע עונש של 10 חודשי השעיה בפועל והשעיה נוספת של 12 חודשים על תנאי למשך 3 שנים על העבירות הללו.